הדרך הקלאסית ליישוב סכסוכים היא הגשת תביעה וניהולה בבית המשפט. אולם לאור העומס הרב שהחל להצטבר במערכת המשפט, על ערכאותיה השונות, החל להיעשות שימוש די נרחב בשיטות פתרון סכסוכים אלטרנטיביות, שאינן תלויות בבתי המשפט של המדינה. כיום השימוש בהן כה נפוץ עדי כדי כך שבמקרים רבים, שופטים מפנים את הצדדים המתדיינים ליישב את הסכסוך בניהם על ידי אחת משיטות אלו.
הדין הישראלי מכיר בשלוש שיטות מרכזיות ליישוב סכסוכים שאינן תלויות במערת המשפט. על פי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), ניתן ליישב סכסוכים באופן אלטרנטיבי על ידי פשרה – כלומר, בית המשפט רשאי לסיים סכסוך בין צדדים שלא על ידי מתן פסק דין, אלא על ידי הסכם פשרה. שתי הדרכים הנוספות לפתרון סכסוכים הינן בוררות (ס'79ב.), או גישור (ס'79ג.).
בוררות
מוסד הבוררות קיים בדין הישראלי עוד מימי המשטר העות'מאני ששלט בארץ בתחילת המאה ה-20, ובשנת 1968 שיטת הבוררות עוגנה בחקיקה – חוק הבוררות. לפי חוק זה, בורר מוגדר כמי שהתמנה לכהן כבורר על פי הסכם.
לתפקיד הבורר אין דרישות מיוחדות, אך לרוב הצדדים בוחרים במומחים לעניין נשוא הבוררות – עורכי דין בסכסוכים משפטיים, שמאי מקרקעין בענייני ליקויי בנייה וכדומה. בכל מקרה, על הבורר להיות אובייקטיבי, קרי לפסוק בסכסוך ללא דעות קדומות או משוא פנים (ניגוד אינטרסים ביחס למי מהצדדים).
הסכם הבוררות האמור הינו הבסיס לקיומה של הבוררות מלכתחילה. לעתים מדובר בהסכם כולו (לרוב נקרא "שטר בוררות"), אך ברוב המקרים מדובר למעשה בסעיף אחד מתוך ההסכם שעוסק בכלל העניינים בין הצדדים. יש לציין כי ישנה רשימה ספציפית של נושאים שבהם ניתן לפנות לבוררות, כשהנפוץ בהם הוא ענייני המעמד האישי (נישואים, גירושים, אבהות וסכסוכים בתוך המשפחה). כלומר, לא כל הסכם יקבל תוקף של הסכם בוררות.
בהליך הבוררות עצמו, הצדדים מציגים בפני הבורר את עמדותיהם, כשבתום ההליך עליו להגיע להחלטה המחייבת את שני הצדדים. הצדדים רשאים להסכים בניהם על הכללים שיחולו בבוררות, אך במידה ולא עשו כן, הכללים שיחולו על ההליך יהיו כללי סדר הדין האזרחי.
הבורר מחויב לנמק את הסיבות להכרעתו, וככלל אין לערער עליה; אולם לפי תיקון לחוק משנת 2008, הצדדים רשאים לציין בהסכם הבוררות כי הם מעוניינים בערכאת ערעור. במידה ואכן עשו כן, יוכלו לערער על פסק דינו של הבורר.
בישראל קיימים מספר מוסדות שונים לבוררות – המוסד לבוררות מוסכמות בשירות הציבורי, שהוקם בשנת 1977 לשם התמודדות עם תופעת השביתות שהייתה נפוצה ביותר בארץ באותה התקופה; המוסד הישראלי לבוררות עסקית שהוקם בשנת 1991 על ידי איגוד לשכות המסחר; הפדרציה לבוררות שהוקמה בשנת 2015, הפועלת במגוון תחומים במטרה להקל על העומס בבתי המשפט; ובוררות בבורסת היהלומים הישראלית.
גישור
בניגוד להליך הבוררות, הליך הגישור לא תלוי בקיומו של הסכם מקדים בין הצדדים. מטרת הליך הגישור היא למעשה להשיג הסכם שכזה, שיענה על האינטרסים של שני הצדדים על אף חילוקי הדעות בניהם, על ידי הדברות באמצעות מתווך – מגשר.
הליך גישור יצא לפועל כאשר קיים סכסוך הנובע מעמדות מנוגדות של צדדים שונים, ואותם צדדים מעוניינים למצוא לו פתרון יציב מחוץ לכותלי בית המשפט. כלומר, מדובר בהליך וולונטרי שניתן להפסיקו בכל עת במידה ומי מהצדדים מעוניין בכך.
ההליך מתנהל על ידי מגשר, שהינו לרוב עורך דין בהכשרתו (הגם שאין דרישה פורמלית לכך) ומטרתו לייצר שיח בין הצדדים. על פי תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993 המגשר, בין היתר, חייב לנהוג בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים; לא להשתמש במידע אליו הוא נחשף בהליך הגישור לצרכים שאינם קשורים לגישור עצמו ולא לגלות מידע שכזה לצדדים שאינם חלק מהגישור; לא להעביר מידע בין שני הצדדים לגישור במידה ומדובר במידע סודי; וכן לא להיות צד להסכם שישיגו הצדדים (כלומר לא לקבל ממנו זכויות או חובות).
הוא נפתח בדרך כלל בשיחה משותפת בנוכחות שני הצדדים יחד עם המגשר, ובהמשך הוא נפגש בנפרד עם כל אחד מהצדדים. בפגישות אלו המגשר מביא בפני כל אחד מהצדדים את עמדת האחר, במטרה להבהיר את האינטרסים של כל אחד מהם ולהציג מגוון של פתרונות אפשריים לשם הגעה לעמק השווה.
במידה והליך הגישור לא נושא פרי, הסכסוך חוזר לבית המשפט לדיון והכרעה.
