הסכם יחסי ממון לפני נישואין
הסכם ממון לפני נישואין (הסכם טרום נישואין) הינו הסכם בעל תוקף משפטי בין בני זוג, שנערך בטרם הם נכנסים בברית הנישואין. מטרת ההסכם היא להסדיר את העניינים הפיננסיים של בני הזוג, על מנת להתכונן מראש לתרחיש בו היחסים בניהם עולים על שרטון ומגיעים לפרידה ואף גירושין.
יחסי הממון בין בני הזוג, שהם חלק מרכזי וטעון בדיני המשפחות בישראל, עברו מספר תהפוכות לאורך שנות קיומה של מדינת ישראל. ניתן לשייך אותם ל-3 משטרים מרכזיים.
חזקת השיתוף
עד שנת 1974, יחסי הממון בין בני זוג הוסדרו על פי משטר רכושי שנוצר בפסיקת בית המשפט העליון בעניין רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו – חזקת השיתוף. לפי חזקה זו, שנשאבה לדין הישראלי מהדין האנגלי, ישנה הסכמה הדדית בין בני זוג כי מהרגע בו הם מתחתנים ומתחילים לנהל מאמץ הרמוני ומשותף לקיום חיים יחדיו, כל הרכוש שייצברו בתקופת הנישואין יהיה משותף לשניהם.
ההסכמה ההדדית לא חייבת להיעשות בכתב לאור האופי המיוחד והאינטימי של יחסים בין בני זוג, אך מושם דגש על שני תנאים – אורח חיים הרמוני לאורך השנים, ומאמץ משותף. במידה ואחד מבני הזוג הוכיח את קיומה של חזקה זו, הנטל לסתירתה היה מוטל על בן הזוג השני. את זאת ניתן היה לעשות על ידי הוכחה כי היה בין בני הזוג הסכם כתוב או מכללא, לפיו לא יהיה שיתוף מלא בנכסים או בחלקם.
חוק יחסי ממון
החל משנת 1974 נכנס לתוקף משטר רכושי חדש – חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. החוק ביטל למעשה את המנגנון הפסיקתי שיצר בית המשפט העליון, וקבע כי החל מ-1.1.1974, בני זוג שמתקיימת בניהם מערכת יחסים עובדתית, חזקה עליהם שהסכימו מכללא שכל הנכסים שנצברו על ידם מיום הנישואין ועד לרגע הקרע ביחסים בניהם, יחולקו בניהם באופן שווה.
סעיף 3א לחוק קובע כי הסכם איזון המשאבים הקבוע בחוק הינו ברירת המחדל – כלומר, בהיעדר הסכם אחר, בני הזוג ייראו כמי שהסכימו לאזן בניהם את המשאבים שצברו יחדיו מיום הנישואין ועד לקרע ביחסים.
חוק יחסי ממון מחייב גם את בתי הדין הרבניים. משמעות הדבר היא כי במידה ותביעת רכוש נכרכת לתביעת גירושין, שנדונה כאמור בבית דין רבני בלבד, על בית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש לפי הדין האזרחי. יחד עם זאת, סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון מאפשר לצדדים להסכים כי בפני בד"ר, יחסי הממון בניהם יידונו על פי הדין הדתי.
על אף האמור, החוק אינו חזות הכל וניתן להתגבר עליו במספר דרכים. באחת מפסיקותיו, בית המשפט העליון קבע כי ניתן לעקוף את חוק יחסי ממון באמצעות חזקת השיתוף, שתחול במקביל אליו. בפסיקה נוספת קבע העליון כי למרות קיומו של חוק יחסי ממון, נוצר שיתוף בין בני הזוג מכוח דיני הקניין הרגילים, הפועלים לפי שיקולי הוגנות ועשיית צדק.
בנוסף, בני הזוג יכולים ליצור הסכם ממון לפני נישואין פרטי כתוב, לפי סעיפים 1-2 לחוק. על ההסכם לצפות את פקיעת הנישואין – כלומר, להכיל מידע בדבר מה יעלה בגורל הנכסים המשותפים של בני הזוג ביום פרידה. הסכם שכזה חייב לקבל אישור על פי חוק על מנת להיות מוכר כהסכם ממון, שכן הוא עשוי להיות מכתב פשוט שאיננו בעל תוקף משפטי באופן מובהק. במידה ומדובר בחוזה אזרחי, ולא הסכם פרטי, הוא בעל תוקף משפטי גם בלי אישור מיוחד של בית המשפט.
במידה והסכם הממון בין בני הזוג קובע אחרת מהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון (כלומר, הסדר ברירת המחדל), סעיף 11 לחוק קובע כי יש לוודא שההסכם לא יוצר סיכול משאבים לאחד מבני הזוג – קרי, לא מסכל זכות קיימת או עתידית של אחד מבני הזוג באחד או בכמה מהנכסים המשותפים המחולקים.
שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי
בסדרת פסיקות שנויה מאוד במחלוקת, בית המשפט העליון יצר משטר רכושי נוסף שעוקף למעשה את חוק יחסי ממון, וזאת מתוך שיקולי הגינות ועשיית צדק. חזקה זו קובעת כי במידה ונכס הוצא מהאיזון הקבוע בסעיף 5(א)(1) לחוק, ניתן בכל זאת לבחון האם קיים לגביו שיתוף באופן ספציפי מכוח דינים כללים (דיני חוזים למשל).
הן באקדמיה והן אנשי פרקטיקה ביקרו בחריפות את המהלך הזה של בית המשפט העליון, אך בפועל החזקה הזו קיימת ונעשה בה שימוש.
