לאורך ההיסטוריה, צורת התא המשפחתי המקובלת בחברה הייתה אחת בלבד – גבר ואישה נשואים, וילדיהם שנולדו במסגרת הנישואין. במרוצת השנים השתנו התפיסות החברתיות בתחום המשפחתי, וכיום המילה "משפחה" מתארת מגוון רחב של צורות הורות, שאינן מבוססות בהכרח על נישואין בין בני הזוג.
אחת מתבניות המשפחה החדשות הללו הינה הורות משותפת. מדובר בשם כולל למספר צורות הורות שאינן מבוססות נישואין, כאשר בבסיסן עומדת זכותו של הילד לקשר משמעותי עם שני הוריו גם אם אינם נשואים וכן אחריותם של שני ההורים כלפיו למרות שאינם נשואים.
ההורות המשותפת מבוססת הסכם משפטי – חוזה בין שני צדדים, ומהווה למעשה הסדר במסגרתו שני ההורים מחלקים את אחריותם כלפי ילדם האחד בין השני. ההסכם קובע את החובות והזכויות של כל אחד מההורים כלפי הילד ומסדיר את אבני היסוד המשותפות להורים ביחס לגידולו. למעשה, מטרתו היא לוודא שאין שוני תהומי בין השקפות העולם של בני הזוג ביחס לגידול הילד, שיביאו למחלוקות קשות אפשריות בעתיד; במידה וקיימים פערים שכאלו, ההסכם מטרתו לגשר עליהם ככל הניתן.
בין היתר, ההסכם כולל התייחסות לחינוכו של הילד, הסדרי ראייה בין ההורים, שינה, בישול, ניקיון, הסעות, חוגים, חלוקת שהויות בחגים, ועוד.
הורות משותפת וגירושים
מקובל לחשוב שהסכם הורות משותפת נוצר במצב בו שני ההורים מתגרשים, ואז יש צורך בהסכמות יסודיות ביחס לחייהם של הילדים המשותפים. אולם, אין כך הדבר. הורות משותפת יכולה להתקיים גם בין שני אנשים שהביאו יחד ילד לעולם וחולקים מערכת יחסים שמטרתה לגדל אותו במשותף, אך מעולם לא נישאו – למשל זוגות ידועים בציבור, חברים (שאינם במערכת יחסים זוגית), שותפים, קומונות ועוד.
יחד עם זאת, החשיבות שבהסכם הורות משותפת אכן גדולה מאוד כאשר זוג הורים מתגרש, שכן גירושים הופכים את חיי המשפחה על פיהם ויוצרים טלטלה משמעותית בחיי הילדים. בעת הגירושים, מתנהל לרוב מאבק משמורת בין ההורים שמסתיים באחת מכמה דרכים. אחת מהן היא משמורת משותפת (joint custody), שקובעת זמני טיפול ושהייה שווים אצל שני ההורים.
המשמורת המשותפת מהווה אספקט אחד שמאפיין הורות משותפת, שכן היא יוצרת למעשה שוויון בין שני ההורים ביחס להחלטות הקשורות בילדיהם. בשנים האחרונות משמורת משותפת, להבדיל ממשמורת מלאה, הופכת להיות פופולרית ביותר בקרב זוגות שמתגרשים במיוחד לאור השינוי שחל במבנה המשפחה – האב איננו המפרנס היחידי עוד – וכן לאור העובדה שהיא מאפשרת לשמר קשר תקין בין שני ההורים למרות הגירושים.
הורות משותפת בדין הישראלי
החקיקה הישראלית לא מכירה באופן רשמי במושג ההורות המשותפת, אלא מדובר ביציר פסיקתי שנכנס לשיח המשפטי בעקבות ועדת שניט – הועדה הציבורית לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בעת גירושין.
במסגרת ועדה זו נבחנו הכללים הקיימים ביחס לחלוקה ולשיתוף באחריות הורית כאשר ההורים לא חיים יחדיו, בין אם לאור פרידה (גירושין) ובין אם מלכתחילה היה מדובר במערכת יחסים שאיננה זוגית.
הדיונים בוועדה עסקו בנושא רגיש במיוחד, "חזקת הגיל הרך" הקבועה בסעיף 35 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962. חזקה משפטית זו קובעת כי המשמורת על ילדים שגילם הוא 6 שנים או פחות מכך תינתן אוטומטית לאם, ללא סייגים, והאב יהיה זכאי לשעות שהייה עם הילדים. חזקה זו היוותה סלע מחלוקת בין משתתפי הוועדה, כאשר ממולה עמד עקרון "טובת הילד" – עקרון שלא ניתן לו מקום במערכת המשפטית שמכבדת את חזקת הגיל הרך.
לבסוף, הוציאה הוועדה דו"ח שהמליץ לבטל הן את חזקת הגיל הרך, ולהמיר אותה בשותפות באחריות של ההורים למימוש זכויותיו של הילד – קביעה שמתאימה ברוחה לעקרון טובת הילד ותפיסת ההורות המשותפת. כן המליצה הוועדה להחליף את המושגים "משמורת משפטית" ו"אפוטרופסות" למושג "אחריות הורית" תוך הדגשה כי אחריות זו היא משותפת.
הגם שהמלצה זו (והמלצותיה הנוספות של הועדה) לא אומצו לחקיקה, הפסיקה הישראלית אימצה אותן בפועל באופן נרחב. ניתן לומר שכיום, משמורת משותפת – כלומר, אחריות הורית משותפת – היא המקרה הנפוץ.
החלת הסדר משמורת משותפת מותנית במספר תנאים שקבע בית המשפט העליון: מסוגלות הורית טובה או דומה של שני ההורים לגדל את הילד; מעורבות משמעותית של שני ההורים בחייו של הילד; קיומה של מערכת יחסים תקינה של כל אחד מההורים עם הילד; תפיסת הילד את שני בתי מגוריו כבתים מרכזיים לחייו; וכן כמובן, רצון הילד.
